<h1>המנהיג הלכ' פסח — סדר לילות של פסח</h1>
<h2>דף קג.</h2>
ואם חל במוצאי שבת מברך יקנה"ז דאביי אמ' יקזנ"ה ורבא אמ' יקנה"ז וקיימ' לן כרבא. ודין יקנה"ז הלא מבואר אחרי הלכו' שבת ומוצאו. יין דתדיר קודם, דאמ' (במנחו') [בזבחים] פ' התדיר, [פ"ט ע"א] מדכתי' מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה, בפסח כתי', לכך עולת הבוקר קודמת למוספי' לפי שהיא עולת התמיד. הא למדת כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ומוספי' כל היום. וקדוש אשר בחר בנו שהקב"ה מקדש את ישראל והן מקדשי' את הזמנים על פי סוד העיבור לעבר שנים ולקבוע חדשי'. ולא הדס מריח במוצאי שבת, על כן לא נחלקו האמוראים בבשמי' כלל, ואותן המריחין מנהג טעות הוא, ולא ראיתי בצרפת ולא בפוריבינצ' ולא באלמנייא ובקנפייא ובורגונייא וכל ארץ איי הים לא שמעתי שמריחין, אך במקומות מועטי' שמעתי שמריחין בספרד ודבר פליאה היא לדבריהם למה לא חלקו האמורא' בבשמי' כמו שחלקו ביקנה"ז ויקנ"ה. אב"ן. וטעם למנהג העולם שאין מריחין כת' ה"ר שמעיה ז"ל בשם ר"ש ז"ל כך, ולא הדס מריח גזירה שמא יקטמנו מן המחובר, ונפלאתי על זה, דבי"ט פ' המביא [ל"ג ע"ב] תניא בהדיא, מוללין עצי בשמי' להריח בהן וקוטמו ומריח בו, ומוללו ומריח בו, ומעשה רב דאמ' התם כי הווינן בי רב הונא הוה מפשח לן אלוותא אע"ג דחזינן לקתתא דנגרי וחציני ולא חשו לגזור שמא יקטום מן המחובר הילכך ליתא להאי טעמ'. ויש טעמי' אחרים ולא ישרו בעיניי, אך רבי' הקדוש ר' יצחק נ"ע אמ' לי לפי הטעם שאנו מקובלי' להריח בבשמי' במוצ' שבת [ליהנות] [ו]לנחת רוח (לנחם בה) לבעבור נשמה האבודה כדכתי' שבת וינפש, כיון ששבת וויי אבדה נפש, וזה אין צורך למוצ' שבת לי"ט שאנו אוכלים משמנים ושותין ממתקים ומתענגים ומתעדני' בתענוגו' אין לך קורת רוח ונחת לאותה נשמה גדולה מזה וישר. אב"ן.
<h2>דף קו.</h2>
ואמרי' בע"פ, לגבי ברכת המזון דמור קפיד אכסא פגימה, ומור אחצבא פגימה, ורב אשי קפיד אחביתא פגומה, וקפיד לכתחילה משמ' שהיה מחזר אחר יין שאינו פגום משום הקריבהו נא לפחתך, וכן לכל ברכות שנתקנו על היין יש להקפיד ולבקש אם יוכל למצוא יין שאינו פגום לקדש עליו זולתי לברכת הנהנין שאף אם שתו אלף בני אדם בכוס אחד השותה ממנו אחריהם צריך לברך בפ"ה דאסור ליהנות בלא ברכה, ואין בו דין טעמו פגמו כ"א לברכה שעליו חובה לעשות ככל הברכות שניתקנו על היין, ואף ברכת המזון אע"ג דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל כיון דאכל ליה מיחייב ליה בברכת המזון מדאוריית', דכתי' ואכלת ושבעת וברכת וגומ'. ומ"מ אם לא ימצא יין שאינו פגום טוב לו לברך על הפגום מלברך ולקדש בלי יין. וכי קפיד רב אשי אחבית פגימה הני מילי בחביות קטנות שלהם כאותן שלבני ספרד שלחרס, אבל בחביות שלנו כאותן שלצרפ' ופורובינצ' אין להקפיד, כך כת' רבי שמואל ז"ל. ולא יתכן דכיון דמשום דהקריבהו נא לפחתך הדבר תלוי מה לי גדולי' מה לי קטני', ומניין לנו שלרב אשי לא היו לו חביות גדולות על כן בכולן יש להקפיד. אב"ן.
<h2>דף קו:</h2>
בבוא כל איש מבית הכנס' הנק' מקדש מעט ומצא שולחן ערוך ומטות מוצעות ונירות דולקות יפרוס המפה על השלחן ויקדש ואין צריך נטילת ידים עד אחר הקידוש דיין הוא כפירות, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, אך אם נטל ידיו לפני הקידוש [אין הקדוש הסח הדעת ואין צריך ליטול ידיו אחר הקידוש] דהוי תכף לנטי' ידים סעודה, וכדאמ' התם בע"פ [ק"ו ע"ב] דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, וזימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא, והוה אכיל בנטיל' ידים דלפני הקדוש, דאלמא דקידוש אינו הסח הדעת ונטל ידיו יקדש אם ירצה, דהא אפי' נטל ידיו שחרי' [מתנה עליהם כל היום כולו כדאמרי' בפ' כל הבשר [חולין ק"ו ע"ב], אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית] ומתנה עליהם כל היום כולו, ומ"מ אם ירצה ליטול ידיו אחר הקידוש בלא ברכה הרשות בידו, ואם יבדוק מלאכת תפיו ונקביו לפני הקידוש צריך ליטול ידיו ומברך שתי ברכות, נטילת ידי', ואשר יצר, ויקדש שנטילה זו עולה לכאן ולכאן לפי ר"ש ז"ל, אך רבי' יעקב היה נוטל פעם אחרת שהיה אומ' שאין נטי' זו עולה לכאן ולכאן אלא לטהרת הנקבי' בלבד, וצריך ליטול פעם אחר' לסעודה ולברך.
<h2>דף קח.</h2>
והנשי' חייבות בד' כוסות, שאף הן היו באותו הנס שעיקר הנס בא על ידן כדאמ' בפ' המקנא [סוטה י"א ע"ב] שבשכר הנשי' צדקניות שבדור נגאלו ישראל ממצרים, ובנר חנוכה, ובמקרא מגילה ומבואר במקומן, ובלחם משנה ומבואר במקומו בהלכו' שבת. ובתלמוד [ברכות כ' ע"ב] דאמ' שחייבו' בקדוש, דכתי' (שמור ושמעת) [זכור ושמור] דישנו בשמירה ישנו בזכירה, בכל זכירת שבת ישנן מטעם זה. אב"ן.
<h2>דף קט:</h2>
וצריך לברך על כל ד' כוסות בפ"ה, ואע"ג דלא סגיא דלא אכיל והוי קידוש במקום סעודה, ומ"מ ארבעתן כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא כדפסיק רבינא ולהודיע שהוא כן חייב לברך שאם לא יברך יראו כולן כאלו הן בתוך הסעודה שאינו מברך ברכת הנהנין אלא על הראשון, ואע"פ שקבענו סעודתי' על ארבעתן מידי דהוה אהפסק דברכ' המזון שצריך בפ"ה אחריו הם הכי נמי אפסקיה באגדה והלל וחייב לברך אחרי כוס שיני ואחרי ברכת המזון דהא אפסקיה ואחרי כוס רביעי דאפסקיה בגמר ההלל, וכיון דאיכא הפסקה בכולהו מברכי' אבתרייהו מעין שלש זולתי אחרי כוס שיני דקבע סעודתיה עליו מיד דברכ' המזון פוטרתו, כך פי' כל הגאוני' ומביאי' ראייה מכסוי הדם, [חולין פ"ו ע"ב] דתנן ר' יהודה אומ' שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף, ומודה ר' יהודה לעניין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת, ומאי שנא מתלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב וניבריך, והדר אמרו הב ונשתה, ואמ' להו הכי אמ' רב כיון דאמריתו הב ונבריך אסור לכון למשתי, ואמרי ליה הכי השתא התם משתייא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, וכי היכי דהוויא ברכ' המזון הפסקה לחזור ולברך עליו בפ"ה משום דלא אפשר למשתי ולברוכי בחדא הם הכא נמי כיון דלא איפשר למקרי אגדתא ולמשתי כחדא צריך לברך (אחריהם) [לפניהם] כולן בפ"ה, וכן עיקר וכן עמא דבר.
<h2>דף קיד.</h2>
וכת' ה"ר יוסף טוב עלם ז"ל, הרוצה להוציא אחרי' ידי חובתן וללכת בבתים הרבה לעשות הסדר בתוך סעודתו ילך בכל מקום שירצה ויאכל וישתה עמהם שהרי בתוך מזונו הוא אוכל ושותה שהרי עדיין לא גמר סעודתו ואע"פ שיצא מוציא כדאמ' בפ' ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ט ע"א] כל הברכו' כו', אם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, ומסקי' דחוץ מברכת הלחם שלמצה וברכת היין שלקידוש היום שאע"פ שיצא מוציא, דחובה נינהו וכל ישראל ערבי' זה לזה, וכן בפ"ה דעל כוס שיני, וב"פ האדמה דכולהו חדא [טעמא אית להו] [ד]מצוה נינהו ויחזור לביתו וישלים סעודתו ויברך על מזונו כוס שלישי, והרביעי להלל. אבל רבי' האלפסי ז"ל כת', דלאחר שיאכל וישתה בביתו ויברך על מזונו אזיל לכמה בתים ומברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקידושא ודאגדתא ואכלי מצה וירקות והוא לא אכיל ולא שתי בהדייהו ולא מידי כיון דבריך ליה ברכת המזון מן הדין אין מפטירי' אחר הפסח אפקימון ושביק להו למגמר סעודתיהו לברכו ברכת המזון והדר לביתא אחריתי ועביד כך, והדר אזיל לביתיה וגמר הלולא על כסא רביעאה ושתי ליה וגמר להדא מילת' מההיא דפ' ראוהו ב"ד דאייתי' לעיל.
ואחר הקידוש מברך מעין שלוש, דמצוה באנפיה נפשה הוא, ולא דמי לקידוש דשאר שבתו' וי"ט שקובע מיד סעודתו, אבל כאן דיש לומר הגדה והלל על כוס שני דמצווה הוא באנפיה נפשיה ומברך עליה בפה"ג משום דלא קבע סעודתיה על הקידוש מיד ואינו נפטר בברכת הנהנין דקידוש וכדאמ' בברכו' [מ"ב ע"א] (בא להם יין) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ומוקים לה בשבתו' ובי"ט דקבע סעודתיה עליו מיד, אבל על כוס שני שהוא בא (גמר סעודה) [בתוך הסעודה] אין לברך מעין שלוש, דהא ברכת המזון פוטרתו דעדיפי מיניה. ואם הוא צמא ורוצה לשתות יין או מים אחרי הקידוש ישתה כמו ששנינו בין הכוסו' הללו אם רצה לשתות ישתה ולא יברך מעין שלש עד אחר שתייתו. אב"ן.
ואינו אומ' שעשה ניסים לאבותי' כיון שעתיד לאומרו בסוף ההלל, שצריך להזכיר שעבוד נס וגאולה לפיכ' אנו אומ' את כל הניסים האלו אשר גאלנו כו', וחותם בא"י גאל ישראל, ואם מזכיר בקדוש שעשה ניסים יעשה ברכה לבטלה להזכירו שני פעמים, אבל בחנוכה ופורים שאין קדוש ולא (הבדלה) [הגדה] ולא סדר הניסים כפסח אנו אומ' אותו ברכה לפני עצמה על קריא' המגילה והדלקת הנירות, וכן מנהג בשתי ישיבות שאין אומ' אותו בפסח, וכן כת' רב עמרם ז"ל בשם ראש הישיבה. וכן כת' ה"ר יהוסף טוב עלם בסדרו לשבת הגדול וכן עמא דבר.
וכת' רב נטרונ' ז"ל, ד' כוסות שלפסח חובה הן ואי אפשר שלא לשתות, ואם לא ישתה לא יצא ידי חובתו, וחייב מלקות דרבנן, ואם אינו מוצא יין בריחוק כמה פרסאות ואין לו תקנה להביא יין ישרה צימוקים במים ויעשה ד' כוסות, שכך שנו חכמי' יין צמוקים לא יבוא לקרבן, ואם הביא כשר, וכיון דלקרבן אם הביא כשר אנן אפי' לכתחילה מקדשינן ומבדלינן עליה במקום שאי איפשר. ואני אומ', כיון דלקרבן אם הביא כשר דיעבד, אבל לכתחילה לא, אנן אפי' לכתחילה ואף במקום שאפשר להביא אחר דאי בדלא אפשר אף לקרבן כשר להביא לכתחי' ואף במקום שאפשר למצוא יין אם הביאו כשר לקרבן.
וכת' רב נטרונאי, מי שאומ' בקידוש שלפסח אשר קידש את ישראל וכשגומ' מה נשתנה אינו אומ' עבדי' היינו, ולא מתחילה עובדי ע"ז אלא אומ' ויאמ' יהושע עד מצרימ' ואומ' מברוך שומר ועד צא ולמד, וקורא ארמי אובד אבי עד שגומ' כל הפסוקי' לברך בלא מדרש כלל ואומ' ר"ג ואשר גאלנו, והלל (ו)אין צריך לומ' דודאי לא יצא ידי חובתו אף כי הוא מין גמור וחלוק לבו וכופר בדברי חכמי' ומבזה דבר משנה ותלמוד, וחייבי' כל ישראל לנדותו ולהלקותו ולהבדילו מקהל הגולה, וכן חכמי' ז"ל שאמ' [קט"ז ע"א] מתחיל בגנות ומסיים בשבח, גנות הוא עבדי' היינו, ומתחילה עובדי ע"ז לא מן התורה הוא, והא כתי' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרי' וגו', ויאמר יהושע אל כל העם וגו' לא מתחילה עובדי ע"ז לכן מותר לנדותו ולהוכיחו עד שישוב מרשעו.
ומברך בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל דרך חירות ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים כדאמ' בע"פ [קט"ו ע"ב] הנוטל ידיו לטיבול [ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול] שיני (צריך לברך), דכיון דאמרינ' אגדתא והלילא אסח דעתיה ונגע, טיבול שיני קרי כל המאכל [אע"פ] שבלא טיבול שיני צריך ליטול בעבור תכיפות נטילת ידי' לסעוד' הפת, אבל כל מאכלם ע"י טיבול היה ואכילת הפת קרי טיבול.
ומה שלא תיקנו חכמי' ברכה לד' כוסות כעל המצה וכנר חנוכה דהיכי [לימא], לשתות ד' כוסות הא איכא חד מנייהו שמצוה ועומד בכל השבתו' דכתי' ביה זכור זכרהו על היין, לימ' לשתות ג' כוסות הא איכא ד' הילכך לא איפשר.
יסוד העמרמי, ואותן שאומ' בלילי הפסח אשר בחר בנו ורוממנו טעות הוא מפני שקידוש אחד הוא לכל המועדות אלא שיש לכל אחד המאורע שלו.
נחזור לעניין פסח, והגדול שבבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר וכשהוא מברך בפ"ה המסובי' עונין אמן, ויוצאי' ידי חובתן בענייתן, דגדול עונה אמן יותר מהמברך ואין צריך לשפוך מכוס המברך והמקדש על כוס[ם] כדאמ' בירושל' [ברכות פ"ו ה"א], שותין אע"פ שלא שתה כו', וכתו' בהלכו' סעוד'.
ואחרי ירקות הראשוני' מברך בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא בא"י חי העולמים. ויש שאין חותמי', שהוא מטבע קצר כברכת המצות והפירות, וכן כתב רב עמרם ז"ל. ולפי דברי אלה שמברך בורא נפשות רבות אין ברכת הנהני' שלירוקות ראשונו' פוטרת את המרור מברכת הנהנין כשם שאין כוס הקידוש פוטרת את הכוס השיני מבורא פרי הגפן, דכיון דאגדת' והלילא אסח דעתיה וכל חד וחד מצוה באנפי נפשא וכדאמ' לעיל, וצריך לומר שהפת פוטרת ברכת הנהנין, אע"פ שמרור לחובתו הוא בא ולא ללפת מכיון שרגילות הירקות לבוא ללפת, וכתו' בהלכו' סעודה וכיון דלא סגי דלא אכיל ליה למרור בהדי מצה דכתי' על מצות ומרורי' וגו' ובהדי פת קא אכיל ליה כהלל דכריך מצה בחסא הוא כבא ללפת ופת פוטרתו, ולא כמו שכת' הרב טוב עלם בסדורו, ולמה שאר ירקות באין בתחי' לפטור חזרת מברכה הראויה לה, שאין לומ' שתי ברכו' כאחת שתייה או אכיל', ואי איפשר לברך ולשנות כאחת שכבר כריסו מלא. למדנו מדבריו דברכת הנהני' שלירקות ראשונו' פוטר(ו)ת את המרור מברכת הנהני' דקבע סעודתיה אדשאי' ונראה אסח דעתיה ממשמוש ידיו קאמ', ומה שאמ' שאין לומ' שתי ברכו' כו' ר"ל לכך אומ' על הראשונו' ברכ' הנהני' לפטור את המרור שלא יוכל לומ' על המרור בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור משום דאין עושין מצות חבילות. והא ליתא דלעולם ברכת הנהנין עם ברכת החובה הבאה ליום אינה חבילות אלא כששתי מצות הבאות חובה הן מתחברות בכוס אחד או באחר אז הם חבילות שהרי ברכת היין קודמת לכל הברכו' שתיקנו על היין לקידוש ולהבדלה וברכת אירוסין ונישואי' וברכת מילה שאחריה לבד ברכת המזון שצריך הפסק [ועל המרור היכא] דליכא שאר ירקי אמ' בע"פ [קט"ו ע"א] מברך מעיקרא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ולבסוף אכיל בלא ברכה, ושלום. אב"ן.
ובסל יש בו שני תבשילי' וג' מצות משומרות הנעשות ע"י ישראל. ונהגו בצרפ' לעשות הג' מצות מעשירי' האיפה זכר לתרומת לחמי תודה, דאמ' בפ' הרואה [ברכות נ"ד ע"ב], ארבעה צריכי' להודות ולהביא תודה, והתודה היתה באה משתי איפות שהן כ' עשרונות עשר עשרונות לחמץ לעשר חלות, ועשר עשרונו' לשלשי' חלות למצה, חלות ורקיקין ורביכין, וכתי' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ליי', הנה שלשת למצה משלשי' שהן עשירית האיפה, ואנו יצאנו מבית האסורי' ממצרים וזכר לתרומ' לחמי התודה שלמצה. בשם רבי' עזראל זצ"ל מצרפת נהגו העם כך. ועל שם כי עשירית האיפה הוא קורבן לדלי דלות בויקרא קורין אותו הא לחמא ענייא שהוא בא מעשירי' האיפה אך בפסחי' דריש ליה לחם עוני לכמה עניינים בפ' כל שעה. אב"ן.
והשיב רב עמרם, מה ששאלת בכל יום צריך לברך על נטילת ידים בין קודם אכילה בין לאחר אכילה או אינו צריך אלא בשחרית בלבד והרי בפסח מברך ג' פעמי', כך ראינו שאותה נטילה של שחרית אינה עולה למניין שאותה נטיל' אינה עשוייה אלא לעצמה שכיון שישן אדם הידים עסקניות הן ולפיכך נוטל ידיו וחייב לברך, ולאכול לחם חייב לברך, [חולין ק"ו ע"א] דכתי' וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, הא שטף טהור בתמיה, אלא מיכאן לנטיל' ידים מן התורה, אבל מים אחרוני' חובה ואין טעוני' ברכה אלא בפסח וכי ג' פעמי' הוא מברך עליה והלא שנינו הנוטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שיני שהוא שללחם ומברך בשתיהן אלא מים אחרוני' שהן חובה אין מברך עליהן ע"כ. ויראה לי כי אותם שאמ' לברך בפסח ג' פעמי' היו סוברי' כרבי' יעקב לברך על האחרוני' שהן חובה ומצוה ועדיפי מן הראשוני', ומבואר בהלכו' סעודה. אב"ן.
<h2>דף קיד:</h2>
ולוקח את הסל שבו שני תבשילין והן שני מיני (תבשיל) בשר הצלי זכר לפסח שהיה צלי, והמבושל זכר לחגיגה המבושל' הנאכלת קודם הפסח כדי שיהא פסח נאכל על השבע, ויליף לה בירושל' [פ"ו ה"ד] מדכתי' ועצם לא תשברו בו, ואילו היה נאכל בשעת רעבון יש בו משום שבירת העצם. ונהגו בצרפ' ופרובינצ' לצלות זרוע השה, זכר לדבר ויוציאנו יי' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. וי"ד שחל להיות בשבת אין צורך לעשות התבשיל זכר לחגיגה לפי שאינה דוחה את השבת דתנן באלו דברי' בפסחי', אימתי חגיגה באה עם הפסח בזמן שהוא בא בחול במועט ובטהרה, אבל בזמן שהוא בשבת במרובה ובטומאה אין חגיגה באה עמו. והרוצה לעשות ב' תבשילי' אין ממחין בידו. אב"ן.
<h2>דף קטו.</h2>
ויש מחכמי ישראל שאומ' המוציא על הפרוסה ועל השלימה על אכילת מצה, מדאמ' בפסחי' פרק (כל שעה) [ערבי פסחים], לחם עוני מה דרכו שלעני בפרוסה אף כאן בפרוסה, פי' מה דרכו שלעני כל הימים בוצע המוציא בפרוסה. ואמ' בפ' כיצד מברכי' [ברכות ל"ט ע"ב] הביאו לפניו פתיתין ושלימי', אמ' רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימי', ור' יוחנן אמ' שלימה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה שלחיטים ושלימ' של שעורי' דברי הכל מברך על הפרוסה ופוטר את השלימ', אמ' רב וירא שמ' יוצא מידי שניהן, הכי עביד מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצא אפרוסה, ותני רב פרוסה ושלימה מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, אמ' רב פפא הכל מודים [בפסח] שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, פי' אפי' ר' יוחנן דאמ' שלימ' מצוה מן המובחר משום כבוד שמי' [לברך על השלימה בפסח מודה שמניח פרוסה בתוך שלימה לכסות חסרון הפרוסה משום כבוד שמים] ובוצע על הפרוסה המוציא מאי טעמא לחם עוני כתי' ובוצע המוצי' מ"מ כדאמ' בעל הבית בוצע, והבוצע הוא פושט ידיו תחילה, (ועוד) [ואם] מברך על השלימ' המוצי' הרי תרוויהו חסירין והיכן היא השלימ' לכסות חסרון הפרוסה לדעת ר' יוחנן. ור"ש פי', הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ונמצאו שתיהן בידיו ובוצע או משתיהן או מהשלימ' מאי טעמ' לחם עוני כתי' ודרכו שלעני בפרוסה לפיכ' צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה. וה"ר משה ב"ר יוסף הגאון נ"ע מעיר נרבונא העיר הקדושה הגדולה לאלהים יכונניה עליון על כל גבוהים קבלנו שחידש ואמ' לעשות הכל על הפרוס' לברך עליה המוציא, ועל אכילת מצה על הפרוסה מדכתי' שבעת ימי' תאכל [עליו] מצות לחם עוני, מה דרכו שלעני בפרוסה כו', למדנו שעל אכי' מצה הבאה חובה ליום קראה הפסוק לחם עוני, נמצא שעל הפרו' יש לנו לברך על אכי' מצה ומה דרכו שלעני בכל יום המוציא בפרוסה אף כאן בפרוסה, ודאמרי' נמי בברכות הכל מודים בפסח וכו', ובוצע כל בציעותיו, ר"ל להיותם בפרוסה כדרך העני, נמצא שתי הברכות על הפרוסה, ואין כאן משום חבילות דברכת הנהנין קודמת לכל הברכות שהן שלחובה, וכבר כתבנו לעיל הטעם. ומאותה פרוסה לכרכה כהלל, נמצא לשתי לילות דיי לנו בשתים תשאר השלישי' והשתים השלימות ללחם משנה זכר למן כשאר שבתות וימים טובי'. ורבי' אלפסי ז"ל כת', ויש שמביאי' ג' מצות דזימנין דאיקלע פסח בשבת ובעינן למבצע אתרתי שלימות, ומשום הכי נהגו למייתי תלתא, ובהלכו' גדו' בפסח אין צריך כי אם מצה ופלגא דבשאר שבתו' וי"ט בעינן תרתי שלימו' ועכשיו אתייא לחם עוני ובצרא לפלגא דחדא מההיא דכיצד מברכין. והפי' היינו דאמ' שמניח פרוסה בתוך שלימה ולא אמ' בתוך שלימות וכל דבר קטן בתוך גדול קרי בתוך, וכן כת' רבי' יעקב כרבי' נ"ע מנרבונא.
ולוקח המצה השלימ' ומברך עליה ברכת הנהני' הקודמ' בכל מקום לברכ' המצוה דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ומברך המוצי' ולא יאכל ולא יבצע עד שיברך על המצה הפרוס' על אכילת מצה ויבצע משתיהן ויאכל בהסיבה דרך חירות, שאם יבצע מן השלימ' תכף לברכתו נמצא שתיהן פרוסות בידו ואין צריך בפרוסה כ"א לאחת משום לחם עוני כדרך העני בפרוסה, ואחרי שלא השלים ברכותיו הרי (כשבאת) [שכלתה] הברכה עם בציעת הפת דתכף שבירך על אכיל' מצה לבצוע משתיהן, ואם יאכל מן הראשונה אחרי שבירך עליה ברכת הנהני' שוב לא יברך על הפרוסה ועל אכילת מצה דלאחר שמלא כריסו ממנה היאך יחזור ויברך עליה. ויקח מהחזרת הנקר' חסא ומרור שהחזירנו הקב"ה אליו וחס עלינו וגאלנו מן השעבוד והמרור, ויברך על אכילת מרור ויטבלנו בחרוסת זכר לטיט ויאכל בלא הסיבה לפי שהוא זכר לשעבוד. ולוקח המצה השלישי' וכורך ממנה בחזרת ואוכל בלא (הסיבה לפי שהוא) [ברכה] זכר למקדש כהלל, ובהסיבה משום המצה שאוכל שהוא זכרון לחירות. וכן כת' ר"ש הצרפתי זצ"ל, הואיל שבאו שלשתן מעשרה מצוה בשלשתן על השלימה המוציא, והפרוסה לאכילת מצה ולאפיקומון והשלישית לכריכה. וכן כת' ה"ר יוסף טוב עלם וכן כתב רב עמרם. וכן מנהג ספרד ופרובינצ' ורוב צרפת. והא לך יסוד העמרמי, ומניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתי ככרות משלימה המוציא ומפרוסה על אכילת מצה ומטבל בחרוסת ואוכל, דהכי אמ' רבינא משה ריש מתיבתא דמברך בריש המוציא דלית ברכה דקדימא להמוציא דאורחא דמלת' לברוכי קב"ה דאפיק לחמא מן ארעא, והדר לברוכי על מצה דמתעבדא מיניה לפיכך מברך המוצי' ברישא ובוצע ולא אכיל מיניה עד דמברך על ההיא אחרונה פרוסה על אכי' מצה, דלא אפשר למיכל מקמי דלבריך עלה לאכול מצה, דאית למימר וכי לאחר שמילא כריסו ממנה חוזר ומברך עליה אלא מברך המוציא על השלימה ושקיל פרוסה ומברך עלה לאכול מצה וטמיש לה בחרוסת והדר אכיל, והם נהגו כן במתיבת' למיעבד. ונפלאתי על זה שכתבו לטבל המצה בחרוסת ולא ראיתי ולא שמעתי מנהג זה לעולם, וכי אפשר לומ' כן, והלא המצה צריכה הסיבה זכר לחירות, והחרוס' זכר לטיט ולשעבוד היא, והיאך יתחברו החרות והשעבוד זה עם זה שזה סותר זה. ועוד דתנן [קי"ד ע"א] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת כו', הרי לך הטיבול בחזרת היה ולא במצה, ועוד בין למאן דאמ' חרוסת אינו מצוה אלא משום הקפא פי' תולעת שבירקות אין למצה קפא, ובין למאן דאמ' מצוה זכר לטיט אין המצה באה זכר לטיט אלא זכר לחירות, ועוד דמצה בזמן הזה דאוריית' וחרוסת דרבנן ודילמ' אגב חולייא מבטל ליה לטעמ' דמצה דבעינן וליכא דבמרור ליכא האי חששא מתוך המרה שבו. ועוד דקאמ' התם, הנוטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שיני אלמא טיבול שיני הוא כטיבול ראשון שמטבל בירקות, ואע"פ שצריך נטילת ידים למצה לתכיפות להסעודה, על כן לא יתכן לעשות כן, והוא כשגגה היוצאה מלפני השליט. אב"ן הירחי. יסוד העמרמי, נוטל חזרת ומברך לאכול מרור ומטבל בחרוסת ואין צריך ברכה וחוזר וכורך חזרת במצה ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל. ונרא' דלכך אינו מברך לאכול חרוסת שכשבירך לאכול מרור הרי פטר את החרוסת שגם הוא בא זכר למרור ולשעבוד עבודת פרך בחומר ובלבני'. אב"ן.
ומה שכת' רב עמרם בכריכה בלא ברכה ולא אדכר טיבול, וכן כת' הרב טוב עלם בלא טיבול, וכן מנהג ספרד ופרובינצ' ורוב צרפת לא יתכן וכי הלל לא היה טובל זכר לטיט, וא"כ יש לנו לטבל דאי לא טבל נפיק מיניה חורבא לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן, ונאמר אשתקד לא טבלנו והשתא לא נטבול, ואע"פ שטובלין אותה יאכלנה בהסיבה בעבור המצה. וכן כת' ר"ש ז"ל, ומן המרור הנטבל בחרוסת כורך בו המצה ויאכל זכר למקדש כהלל. וכן עיקר.
ואמרי' בע"פ, א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל, דתנייא יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא א"כ כורכן כדרך שהלל עושה ת"ל על מצות ומרורי' יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ופי' רבי' שמואל ז"ל, דמהכא לא חזינן דחלוקי' דהא רבנן מודו דכריכה עדיפא, ומיהו ר' יוחנן הא דקאמ' דחלוקי'. ולפי עניין הבריית' דרבנן מודו דכריכה עדיף לברך במצה לחודה והדר למכרך מצה בחסא זכר למקדש כהלל, אבל בכריכת מצה בחסא לחוד לא סגי, ואע"ג דלתרוויהו כריכא עדיף כדאמ' התם לא לכרוך איניש מצה ומרור בזמן הזה, דלמ' סבירא לן מצה בזמן הזה דאוריית' ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאוריית' ואפי' להלל דאמ' מצות אין מבטלות זו את זו בזבחי' פ' התערובות [ע"ט ע"א], הני מילי דאוריית' בדאוריית' ודרבנן בדרבנן, אבל דאוריית' בדרבנן אתי דרבנן ומבטל דאוריית', אבל לר' יוחנן דאמ' חלוקי' עליו חביריו על הלל דכריכה לא הוויא מידי אלא כל חד וחד באנפיה נפשיה, ולהלל לא הוויא מידי אלא כריכה, אתייא שפיר מסקנא דשמעת', והשתא דלא איתמ' הלכת' לא כהלל ולא כרבנן מברך אמצה לחודיה ואכיל, והדר מברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר כריך מצה בחסא ואכיל זכר למקדש כהלל, דאי הוה קיימ' לן כרבנן הוה מברך אמצה לחודה והדר אמרור לחודיה ודייו בכך, ואין צריך לכרך דאי אכיל מצה לחודיה והדר כריך מצה בחסא לא נפיק ידי חובתיה אלא מן המצה לחודה אבל בכריכה לא נפיק ממצות מרור דרבנן דאתי מצה דרשות דכריך בהדיה ומבטל למרור אליבא דרבנן, ואי קיימ' לן כהלל הוה מברך אמצה לחודה ואכיל והדר כריך מצה בחסא, ומברך אמרור ואכיל אבל בלא מצה לחודה לא סגי אף להלל דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריית' כדלעיל. וירא' לי כי הבא לקיים מצוה מובחרת ולצאת ידי חובה כרבנן וכהלל לא יסוח בנתיים אחרי הברכות שבירך על המצה ועל המרור עד שיעשה כתרווייהו להעלות הברכות לכל הסדר, ומ"מ אם סח שיחת חולין שאינו מן העניין אין צריך לחזור ולברך על הכריכה כמו שאמרנו בהלכו' ר"ה גבי ברכו' שלתקיע' שופר, ועוד דאין יכול לברך, וכי לאחר שמילא כריסו מהן יחזור ויברך. אב"ן. ואוכלין ושותין כסעודת שלמה המלך בשעתו.
ואם לא נטל ידיו לפני הקידוש יטלם אחר הקידוש אע"פ שאינו רוצה לאכול פת כדאמ' בערבי פסחי' כל שטיבולו במשקה צריך נטי' ידים דילמ' נגע במשקה והידים עסקניות הן ומברך על נטילת ידים, ולוקח שאר הירקות כגון כרפס וכל ירקות שבעולם שהן מאכל אדם טובים לזה הטיבול [אך ראיתי כתוב לכך נהגו כל ישראל בכרפס, סימן אל עבודת פרך בהפך התיבה והס' סימן] ומברך בורא פרי האדמ' וטובלן בחרוסת, וכן מנהג כל ישראל בספרד ופרובינצ' וברוב צרפ' לבד תלמידי רבי' שמואל ורבי' יעקב נ"ע אחיו מצרפת שהנהיגום לטבול טיבול ראשון בחומץ וכל דבר חוזק וקיהוי להמית הקפא הוא תולעת שבירקות שלא יזיק לאדם, אבל בחרוסת לא יתכן, ומביאי' ראייה מדתנן בע"פ [קי"ד ע"א] הביאו לפניו מטבל (בחרוס') בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת, הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילי' אע"פ שאין חרוסת מצוה נמצא דבמתני' לא מדבר בטיבול ראשון חרוסת אלא בטיבול שני. ואומ' אני זה דין נותן והא חרוסת בא זכר לטיט שהאשה ובעלה דורסת וא"כ בירקות שניות דחזרת שהוא בא לזכר למרור יש לטבול בחרוסת זכר לטיט להודיע כי מרור שלהם היה בטיט, אבל טיבול הראשון אינו אלא משום הכירה דתינוקות מה לנו זכר לטיט. ותדע דהא במתני' דמדכר חזרת דבשני טיבולין מיירי היכא דליכא שאר ירקי אלא (מרור) [חזרת] ואסקינן בע"פ [קט"ו ע"א] דמברך מעיקרא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל והדר אחרי המצה אכיל למרור בלא ברכה ואע"פ שבתחי' מברך אמרור כיון דלא הגיע עדיין זמן המרור עד אחרי המצה לא מדכר במתני' חרוסת. אב"ן. וכן אני נוהג ובא בשם רבי' הקדוש ר' יצחק ומפי ר' יעקב אחי אמו לטבל הראשון בחומץ ושלום.
<h2>דף קטו:</h2>
וכשמתחילי' ההגדה עוקרין את השלחן כדי שיכיר תינוק וישאל כדאמ' בפ' ע"פ שלחן לפני כל אחד ואחד מצה ומרור לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השולחן אלא בפני מי שאומ' ההגדה, ואמרי' אביי חזא דקא מגבהי פתורא, אמ' אכתי לא אכלינן דעקריתו תיבה מקמן, א"ל רבא פטרתן מלומ' מה נשתנה. והני מילי לדידהו שהיה להם שלחנות קטנים, אבל אנו שהשולחנו' שלנו גדולי' ואינו דבר קל לסלקו אנו מסלקי' הסל עם מצות ומרורים והתבשיל ודיי לנו בכך, כך כת' רבי' שמואל ז"ל, ומנהג המגביהי' אינו מנהג יפה שהרי סילוק הסל הוא במקום סילוק השולחן, כי בסילוק השולחן שבו כל צרכי הסעודה יכיר תינוק וישאל, גם סילוק הסל אינו מנהג יפה כי אין בזה זכר לתינוק אחר שצרכי הסעודה הן על השלחן מה [יחוש לזה וישאל ודומיא דמעשה דאביי דאמ' אכתי לא אכלינן ועקריתו פתורא מקמן] ומה נאכל מעתה, ובהשלי' מה נשתנה יחזרו את השלחן למקומו.
<h2>דף קטז.</h2>
ולפני קריאת ההגדה יפרס א' מן המצות, ויתן חצייה בין שתי השלימות, לחובת אכילת מצה והחצייה תחת המפה לחובת אפיקומון הנאכלת באחרונה זכר לפסח הנאכל על השבע. ומה שנהגו כל ישראל לתתה תחת המפה שמעתי בימי חרפי בלוניל העיר הקדושה, זכר למשארות' צרורות בשמלות', ומסלקין את הסל בעקירת השלחן.
וזה שנהגו ללעוז שני המקראות הראשונים משום הכר ולפרסם הנס, [כמו שנהגו כל ישראל לתרגם הפרשה וההפטרות לפסח ולעצרת כדי לפרסם הנס וכן בחנוכה רני ושמחי]. רבי' יעקב היה מוחק מפסוק הראשון כל דצריך ייתי ויפסח דהאידנא לא אכלינן פסחא, ובזמן הבית היה כמו הלכו' הפסח לומ' כל מי שצריך להמנות יבוא וימנה עמנו.
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל מתחיל בגנות ומסיים בשבח מבואר למעלה, מצה זו צריך להגביה, מרור זה צריך להגביה בשר אין צריך להגביה, הכל מבואר לעיל.
<h2>דף קטז:</h2>
לפיכך אנו חייבי' להודות ומעתה פותחי' בשיר, ואין אומ' שירה אלא על היין, שנ' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהי' ואנשי', אם אנשי' משמח אלהי' במה משמח, אלא מיכאן שאין אומ' שירה אלא על היין. בע"פ, נוטל כל אחד ואחד כוסו בידו וקורי' מקצת ההלל אשר גאלנו וכו'. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחי', כן צריך לומ', שהרי הזבח היא החגיגה הנאכלת לפני הפסח שהיה נאכל על השבע. ונודה לך שיר חדש, רבי' הקדוש נ"ע הגיה שירה חדשה, שאינו רוצה לדבר משיר שלעתיד (שהיה) [שהוא] זכר, דהא מעין פתיחה ומעין חתימה יש לנו לומ' סמוך לחתימ' (כעין) [כדין] כל הברכות וכבר התחלנו בגאולת מצרי' שהשירה נקבה השירה הזאת ליי' ונסיים בגאל ישראל כדאמ' בע"פ [קי"ז ע"ב] בק"ש והלילא גאל ישראל מה דהוה הוה בצלות' גואל ישראל דרחמי נינהו, לכך צריך לומ' ונודה לך שירה [חדשה] זהו קריאת ההלל המצרי שאנו קורי' עכשיו ונסיים בכוס רביעי, (ופתחון) [ופתרון] ונודה לך הרי אנו מודים לך על זה. אב"ן.
ואותן המגביהין את הסל ומוציאי' את התבשיל ממנו שלא יראה כמגביהי' קדשים בחולין עושין בשני שגגות מן ההגבהה וההוצאה שלא חשו חכמי' לזה כי אם בשעה שאומ' פסח שהיו אבותינו אוכלין, שאם יאמ' פסח זה ויגביהנו נראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ, כדאמ' בע"פ, מצה צריך להגביה להראות למסובין זכרון לחירות, מרור צריך להגביה זכר לשעבוד להראות למסובין [בשר אין צריך להגביה], ולא עוד אלא שלא יראה כמקדיש כו', כך כת' רבי' שמואל זצ"ל.
<h2>דף קיז:</h2>
וכת' רבנא משה ריש מתיבתא, יחיד אחר מזונו בלילי הפסח חייב לגמור את ההלל ולחתום [ביהללוך שכן שנינו רביעי גומר עליו את ההלל ואומ' עליו ברכת השיר, אלו תנן רביעי אומ' עליו את ההלל הייתי אומ' כהלל של ראש חדש שמדלגין אותו ועכשו ששנינו גומר חייב לגמור ולחתום] אחריו, מאי ברכת השיר רב יהודה אמ' יהללוך, ור' יוחנן אמ' נשמת כל חי והלכת' כרב יהודה וכן מנהג בשתי ישיבות. ואע"ג דרב ור' יוחנן [הלכה כר' יוחנן] נהגו העם כרב יהודה אמ' רב, רבי' האלפסי ורבי' שמואל כתב(ו) דעבדינן ככולהו תנאי וככולהו אמוראי ועל כוס רבי' יגמור ההלל, וחותם בברכת השיר יהללוך כרב יהודה אמ' רב ור' יוחנן דאמ' נשמת כל חי היינו ברכת השיר דמתני' דאלו יהללוך בכל יום שיש בו הלל אמרי' ליה, ומאי שנא ליל פסח דנקט אלא בא להוסיף עוד ברכה אחרת לאחר הלל המצרי וקבעוה אחר הלל הגדול שיאמר מזמור לדוד יי' רועי לא אחסר, ושיר המעלות האחרון שבכולם, והלל הגדול כ"ו חסדו וברכת השיר נשמת וחותם בישתבח, וכן מנהג צרפת, אך מנהג ספר' ופרובינ' כר' יהודה אמ' רב כאשר כתבו רב עמרם ורבי' האלפסי ז"ל.
ולגמור את ההלל אין מברכי' בלילי הפסח לפי שחולקי' אותו באמצע לפי שאין אומ' שירה אלא על היין, כוס ראשון מהדרו (בהדור) [בקדוש], כוס שלישי בברכ' המזון, רביעי בהלל, שיני במה מהדרו, כי האגדה סיפור דברי' בעלמא הוא, על כן צריך לומ' בכוס שיני מקצת ההלל ועל שם שחולקי' אותו שנינו רביעי גומ' עליו את ההלל שלא לדלג כראש חודש.
יסוד העמרמי, בין שלישי לרביעי לא ישתה אלא כוס שלברכ' המזון לבד ולגמור את ההלל בכוס רביעי מה טעם אין מפטי' אחר הפסח אפיקומן ולא אחרי המצה וכבר אמרנו לעיל דלא מן (השיר) [השם] הוא זה מן המשנה והירושל'. יסוד העמרמי, ואם ירצה לשתות כוס אחר אומ' עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון וי"א יי' רועי לא אחסר, ואי זהו הלל הגדול רב יהודה אומ' אמ' רב מהודו עד נהרות בבל, ור' יוחנן אומ' משיר המעלות ועד נהרות בבל, וכן אנו נוהגי' כרב יהודה ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן, וכן מנהג בשתי ישיבו', וכן כתב רב שר שלום גאון ז"ל.
מצאתי בשוחר טוב והקורי' את ההלל צריכי' להיות ג' כדי שיאמ' האחד לשנים הודו ואע"פ שדבר ברור הוא וידוע שד' כוסות שתיקנו חכמי' אף ביחיד' תיקנום וכדאמ' ש"מ ברכה טעונה כוס ואף ביחיד ואין צריך ראייה כי בודאי היחיד חייב לעשות זכר לד' גאולות מ"מ לעשות מצו' מהמובחר צריך אדם להיות זריז ונשכר להתחבר עם חביריו ולהיות ג' לכל הפחות, ולברך בזימון ולקרות את ההלל כדאמ' בשוחר טוב יבקש רצון. יר"מ אלהי השמים שנזכה לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו ולעשות כל סדר פסח בירושל' עיר הקודש אמן אמן ואמן. אברהם ב"ר נתן הירחי זצ"ל.
<h2>דף קיט:</h2>
ותנייא, ר' אליעזר פרתא מוסיף בה דברים ומסיק ומוסיף לכפול מאודך ולמטה ולא נחלקו, כך קיבלתי, וטעם לכפול מפני מי שאמ' פסוק זה לא אמ' זה, וכן שנים אומ' פסוק אחד וחולקי' אותו וכופלי' אנא ה' אנא ה', וסימ' דיא"ש אדי"ש כשד"ך דוד, ישי אחיו שמואל, וכן כולן, וכל פסוק (חשוב כפרשה) כפרשה חשוב לכפול כאדם שגומ' הסדר, וכן מנהג צרפת לכופלם עד הודו שבסוף.
ובהלכו' פסוקות דרב יהודאי ז"ל, ואסור למיכל שום מידעם בתר אפיקומן ולא למישתי בר מכסא דברכת' וכסא דהלילא, ואי בעי למשתי מים ישתה.
ודאמרי' אין מפטירי' כו' כדאמ' התם אמ' שמואל כגון ארדי לי וגוזלייא לאבא ור' יוחנן אמ' כגון תמרים קליות ואגוזים. ולשון אפיקימון אפיקו מיני מאכל בקינוח סעודה, אבל יין מותר כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה [ושתיה לא מבטלא אכילה וכדמוכח בירוש' בין שלישי לרביעי לא ישתה] (למה) [שמא] ישתכר, והלא משוכר הוא עומד יין שבתוך המזון אינו משכר, שלאחר המזון משכר. הא למדת דלא ישתה אינו משום דאין מפטירי' כו' משום דלעולם שתייה לא מבטלה אכילה אלא שלא ישתכר ולא יגמור את ההלל, גם למדנו מזה מדקאמ' שלא ישתכר ולא יגמור את ההלל נמצא דלאחר גמר ההלל הרשות בידו לשתות מים ויין דשוב אין לחוש אם ישתכר, ועוד דתנן [קי"ז ע"ב] בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא תנן משלישי ואילך לא ישתה, ואם מטעם אין מפטירי' הוא הוה ליה למיתני משלישי ואילך לא ישתה, ועוד דאחר מצת אפיקומן (אין) [אנו] שותין כוס שלישי ורביעי וגם [אם ישתה אחר כוס רביעי אפי' יין אין בו משום רבוי כוסות מדלא תנן משלישי] ואילך, ומ"מ אין נכון לשתות עוד על השולחן שיראה כריבוי כוסות אע"פ שמתוך הירושלמי והמשנה נראה שהוא מותר כך נראה לי. אב"ן.
ואם שכח ולא אכל מצת אפיקומן ובירך על מזונו שוב לא יאכלנה שאם יאכלנה צריך ברכת המזון ועל המזון ונפיש להו כוסות, ויש לסמוך על המצה האחרונה שאכל בסוף סעודתו שתעלה לו למצת אפיקומן לפי שכל מצותינו בחזקת שמורים הם, כך כת' ר"ש ז"ל בתשובותיו. [ועל כן היה הדבר נכון שלא ללוש בכל מצותינו גויה ועבד ושפחה אלא בנות ישראל אולי יבא לידי משגה זה ויצא ידי חובתו במצה האוכל בסוף המשומרת למצה]. ואע"פ שאותה מצה הנאכלת באחרונה היא החובה הנאכל' בזמן הפסח עם הפסח שהיה נאכל על השבע ועליה שנינו כשם שאין מפטירי' אחר הפסח אפיקומון כך אין מפטירי' אחר מצה אפיקומן, ובודאי בזמן הזה קאמ' דאי בזמן הבית דאיכא פסח הא תנן אין מפטירי' אחרי הפסח אפיקומון דהיינו אחר הפסח ומצה הנאכלת עמו ועל אותה היו מברכי' על אכילת מצה באחרונה בזמן הבית בעבור שהיו צריכי' לאוכלה עם הפסח שהיה נאכל על השבע כדכתי' על מצות ומרורי' יאכלוהו, ועל כן היו אוכלי' מצות שאינן משומרות למצוה בתחיל' לפני החגיג' כמו מקמחים ובציקות שלגוים שאדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ולפי שהיו זריזין לאכול החגיגה והפסח אחריה לא הוה אתי למסמך עלייהו דקמחין ובציקות שאינן משומרות, אבל לנו שאין לנו אכיל' הפסח עד יבוא מורה צדק אלו היינו אוכלי' מקמחין ובצקות בתחיל' דילמ' אתי למסמך עליהו וכדאמ' להו ר' יהושע לבניה [ל"ו ע"א] יומא קמא לא תלושו לי בדובשא ובחלבא דילמ' אתי למסמך עלייהו הוא קאמ', ומה לי אם נפסלה בעשירות ומה לי אם נפסלה בלא שימור אתי למסמך עלייהו, הילכך אנו עושין את הסדר בתחי' על מצה המשתמרת אע"פ שאינה באה לשם חובת מצה כ"א האחרונה ופוטר' האחרונ' מברכת הנהנין ומברכ' חובתה ושוב לא (יאכל) [יוכל לברך] עליה לאחר שמילא כריסו ממנה, כך קיבלתי מרבי' הקדוש ר' יצחק מדונפירא נ"ע בצרפ'. ויראה לי כי על הנכון יש לנו לעשות בגמר הסעודה לאכול מצה במרור הנטבל בחרוסת זכר למקדש כהלל ובהסיבה ולאכול מצה לבדה עוד כרבנן ובהסיבה כאשר היו עושין בזמן הבית עם הפסח באחרונה, אבל אין לאכול מצה לבדה בתחילה כרבנן ואחר כך הכריכה כהלל דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומון ולא יוכל לאכול חזרת אחריה. אב"ן.
<h2>דף קכא:</h2>
מה שנהגו העולם לברך זמן על הכוס בתחילת הרגלים ובשופר ובסוכה ובלולב [סוכה מ"ו ע"א] ואין מברכי' על בדיק' חמץ ועל ספיר' העומר זמן, דבהנאה ובמעשה תלייא מילתא כדאמ' בסוף ע"פ, [פסחים קכ"א ע"ב] פשיטא על פדיון הבן אבי הבן מברך דמצווה דיליה היא שהחיינו מי מברך אי אבי הבן מברך דמצווה דיליה היא, או דילמ' כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה, והלכת' אבי הבן מברך שתיים על פדיון הבן ושהחיינו דמ"מ הנאה מטי לאחרי' בהאי מצוה ובלולב וסוכה ושופר דמטו הנאה לידיה הוא בחביבות המצוה שמקיים ואית בהו מעשה, וכן הרואה את חבירו לאחר ל' יום מברך שהחיינו דרואהו ונהנה בו, וכן על הגשמי' ביש לו קרקע [לבדו], והמוצ(י)א מציאה והוא יחיד וכן בליל הכפור כעל הכוס הוא והרי נהנה דהא מברכי' ליה על הכוס אי לאו דבדיל ליה וחייב ליה בתוספ' עינוי ולא מצי למטעמיה לינוקא דאתי למיסרך כדאמ' (בפ"ב) [בפ"ג] דעירובי' [מ' ע"ב], אבל בבדיקת חמץ הא בביטול בעלמ' סגי ליה, ואם יבדוק אחר דיי לו בכך, וספירת העומר אין בו מעשה ולא הנאה במצוה. אב"ן. וצ"ע. וה"ר משה ש"צ כתב, דכל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקר' מגילה ונר חנוכה, וכל מצוה שהוא קניין לו כמו ציצית ותפילי' ומזוזה ומעקה ושאינה מצויה ודומה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך בעשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על כולן בעשייתן יצא ידי חובתו. ולדבריו לא דמייא בדיקת חמץ להנך דאין לה זמן קבוע דמר"ה יכול לבדוק, כדאמ' בפסחי' [ו' ע"א], המפרש בים והיוצא בשיירא ודעתו לחזור קודם הפסח דאפי' מר"ה זקוק לבער, וספירת העומר דאין לה זמן קבוע הוא דאי לא בירך ביומ' קמא מברך למחר, וליומא אחרי'. אב"ן. [ועוד דספירת העומר והלל זמן של יום טוב עולה לו שמפני יום טוב הם באים. וכן פדיון הבן, כיון ששנינו [בכורות מ"ט ע"א] מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן יחזיר, נמצא שאין עקר פדיונו אלא לאחר ל' יום לכך מברך שהחיינו דהוה ליה בזמנו קבוע. והפרש תרומה ומעשר שאינו יכול במחובר מברך שהחיינו כשיפרישם. ומילה אע"פ שאינו אלא ביום השמיני מפני צער התינוק אין מברכין עליה שהחיינו וכן שהשמחה במעונו]. ולכלל הראשון דמברך זמן בדמטי ליה הנאה הרואה גשם ויש לו קרקע מיוחדת מברך שהחיינו, והמוצ(י)א מציאה והוא יחידי והרואה את חבירו לאחר ל' יום ובכל פירות חדשי' שגדלו באילנות ובתחיל' ראייתו אותן ואקרא חדתי בפ' בכל מערבי' [מ' ע"ב] ובגדולי' שאינן רגילין להתחדש אלא פעם אחת בשנה דומייא דקרא חדתי ואפי' גדיים וטלאים אבל בשר עופות ודגים שאינן חידוש לכל העולם אע"פ שהן חידוש לו שלא אכל מהן בשנה זו אין לברך זמן.
